1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל - סג"נ, ע' וינברג-נוטוביץ, ו-י' קינר, בע"פ 32286-09-12, מיום 17.2.2013. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון, שניתן על-ידי כב' השופט א' יקואל, בת"פ 2258-07, מיום 2.9.2012.
רקע והליכים קודמים
כתב האישום
2. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו את העבירות הבאות: תקיפת בת זוג, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ותקיפה חבלנית כלפי בת זוג, לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין.
מהעובדות המתוארות בכתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 12.8.2006, תקף המבקש את אשתו (להלן: המתלוננת) בדירתם בבת-ים, על רקע ויכוח ביניהם, בכך שהיכה בראשה באמצעות מגב. עוד עולה מכתב האישום המתוקן, כי כשבוע, עובר ליום 12.8.2006, תקף המבקש את המתלוננת, בכך שהיכה ברגלה השמאלית באמצעות מגב, וכתוצאה מכך נגרם לה שטף דם בשוק רגלה השמאלית.
הדיון בבית משפט השלום
3. ביום 8.5.2011, הרשיע בית משפט השלום בראשון-לציון, את המבקש בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. זאת, לאחר שהמבקש כפר במיוחס לו וטען, כי גרסתה של המתלוננת, מקורה בעלילה שקרית שנועדה לייצר יתרונות דיוניים, במסגרת תביעת מזונות שהגישה נגדו. לאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט השלום בהכרעת דינו, כי הוא שוכנע שהמאשימה הוכיחה, מעבר לספק סביר, את המיוחס למבקש בכתב האישום המתוקן.
בהכרעת הדין, ציין בית משפט השלום, כי נתן אמון מלא בגרסתה הסדורה של המתלוננת, אשר היתה בלתי מגמתית ואף לא העצימה את המיוחס למבקש. בית המשפט אף התרשם מכאבה הכן של המתלוננת, אשר תיאוריה התיישבו גם עם הגיונם של הדברים, לפיהם, המבקש, אשר חזר בתשובה, נמנע ממגע ישיר בגופה, בעקבות הימנעותה מהליכה סדורה למקווה ואי הקפדתה על שמירת השבת. משכך, בחר המבקש במגב, אשר באמצעותו היכה בגופה של המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות, כמתואר בכתב האישום המתוקן.
בית משפט השלום קבע, כי נמצאו לגרסתה של המתלוננת תימוכין, בעדותה של חוקרת המשטרה, גב' קיכל, אשר גבתה את הודעות המבקש והמתלוננת, ואשר בפניה נשמעה אמירתה הספונטנית של המתלוננת בזמן אמת, שהפלילה את המבקש; בעדותה של שוטרת שח"ם, גב' פולישצ'וק, אשר נקראה לזירת האירוע, במהלך סיור שגרתי, וערכה את דו"ח המעצר בעניינו של המבקש. שתי העדות, שהעידו מטעם המאשימה, הבחינו בחבלה על גופה של המתלוננת, ונקבע על-ידי בית משפט השלום כי חבלה זו "מהווה ראיה אובייקטיבית בתאימות לאירוע האלימות שאירע שבוע עובר ליום 12/8/06." זאת ועוד, בית משפט השלום מצא את גרסת המתלוננת כגרסה מהימנה, לאור התרשמותה של גב' קיכל מקשייה המנטליים ומבושתה הרבה, בעת מסירת אמרותיה. נקבע, כי "אותות מצוקה כנים אלו ששידרה המתלוננת בעת גביית הודעתה באשר למעשי הנאשם [המבקש]כלפיה, אינם מתיישבים עם תרחיש של בדייתם."
בית משפט השלום דחה את טענת המבקש, לפיה המתלוננת בדתה מראש את האירועים המתוארים בכתב האישום המתוקן, היות שתצהירה, אשר אושר, לכאורה, על-ידי עו"ד קיל, ביום 7.8.2006 (סומן נ/2), וצורף לתביעת המזונות נגד המבקש, התייחס לאירוע שהתרחש ביום 12.8.2006, היינו במועד מוקדם יותר לאירוע המתואר בכתב האישום. בית המשפט קיבל את גרסת עו"ד קיל, שלא נסתרה, ולפיה נפלה טעות טכנית בעת אישור התצהיר, באשר למועדו, וזה אושר, בפועל, לאחר קרות אירועי האישום.
עוד ציין בית משפט השלום, כי התרשם מכעסה האותנטי של המתלוננת, במהלך הדיונים בבית המשפט, שעה שעומתה בשאלות קשות, ונטען כלפיה, כי תלונתה מקורה בעתירתה למזונות. בית המשפט דחה את התרחיש שהעלה סנגורו של המבקש, באשר למפגשי הנפגעת עם עו"ד קיל בין התאריכים 7.8.2006 - 12.8.2006 וקבע כי גרסה זו "איננה מגובה בראיות ממשיות ואין בה את העוצמה הנדרשת למציאת ספק סביר במיוחס לנאשם."
בית משפט השלום קבע בנוסף, כי "גרסת הנאשם [המבקש]נסתרה בסתירות פנימיות וחיצוניות שלא נמצא להן הסבר", ולאחר בחינת מכלול הראיות במבחני ההיגיון והשכל הישר, קבע בית המשפט כי "לא מצאתי כיצד ניתן לאתר נכחה אפשרות ממשית לקרות האירועים לבד מזו המפלילה, כדי להקים את הספק הסביר הנדרש בענייננו." נקבע, בהקשר זה, כי המבקש קשר עצמו למקום האירוע ולזמנים המפורטים בכתב האישום המתוקן; הוא התכחש לכעסו כלפי המתלוננת; והכחיש את דבר מעורבותו באירועים אלימים אחרים כלפיה, עד אשר עומת עם תיק קודם בעניינו, משנת 2004 (פ 5194/04 - אשר סומן ת/4, להלן: התיק הקודם). בית משפט השלום הדגיש, כי המבקש מסר גרסה שאינה מתיישבת עם דבריו במסגרת התיק הקודם, שבו הודה בעבירת אלימות כלפי המתלוננת, שיוחסה לו במסגרת הסדר טיעון, והתחמק ממתן תשובות בעניין זה במהלך כל חקירתו הנגדית.
בסופו של יום, קבע בית משפט השלום, כי "כל שהצליח הנאשם [המבקש]להראות התמצה בהשערות נטולות בסיס שאינן נתמכות בראיות". בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא מצא בראיות שהוצגו מטעם המבקש כדי לעורר ספק סביר במסקנה המרשיעה, ולפיכך, כאמור, החליט להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן.
4. ביום 2.9.2012, גזר בית משפט השלום את עונשו של המבקש. לאחר שבחן את מתחם הענישה ההולם את העבירות שביצע המבקש, בהתאם לחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113)), ואת נסיבותיו האישיות של המבקש, כפי שאלה עולות מתסקיר מבחן שהוגש בעניינו, קבע בית משפט השלום, כי לא נמצאו טעמים המצדיקים את הארכת המאסר המותנה, שעמד לחובת המבקש בתיקו הקודם, או את חפיפת חלקו לעונש המאסר שיוטל עליו.
בית משפט השלום קבע בגזר דינו כי "בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות, הנאשם [המבקש] התנהל באלימות כלפי גופה של המתלוננת בשני מקרים נפרדים, תוך שגרם לה באחד מהם לחבלה ברגלה. גם הטחת מגב בראשה של המתלוננת, מצויה ברף משמעותי של חומרה ואין לכחד השפלה וביזוי הנלווים לשימוש במגב לשם הכאת בת זוג." עוד קבע בית המשפט, כי לא היתה התגרות כלפי המבקש, מצד המתלוננת, ואף לא הוכח כי המבקש היה שרוי במצוקה נפשית עקב התעללות, כביכול, של המתלוננת בו. לפיכך נקבע, כי "הנאשם [המבקש]אף אינו קרוב לסייג אחריות פלילית." בית המשפט נתן דעתו, בנוסף, לתכנון שקדם לביצוע המעשים, ובעיקר אמורים הדברים בנוגע לאירוע השני, המתואר בכתב האישום. נקבע על-ידי בית המשפט, כי, במסגרת המאבק בנגע האלימות, שפשה בתוככי התא המשפחתי, יש לשדר מסר חד משמעי, לפיו יוטלו על העבריינים עונשי מאסר משמעותיים, לריצוי מאחורי סורג ובריח.
במסגרת גזר הדין, עמד בית משפט השלום על התרשמות שירות המבחן מן המבקש, שעה שעלה מתסקיר המבחן, כי המבקש אוחז בדפוסי אלימות ותוקפנות בתחום הזוגי, אינו נוטל אחריות על התנהגותו האלימה, שולל את אירועי האלימות בעברו, והוא אף לא עשה כל מאמץ לחזור למוטב. בית המשפט ציין, כי למבקש עבר פלילי רלוונטי, ומלבד חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ומצבו הרפואי של המבקש, לא נמצא דבר שישמש לזכותו. עם זאת, נקבע, בנסיבותיו האישיות יש כדי להשליך על תקופת המאסר בפועל, בתוך מתחם הענישה. עוד נקבע בגזר הדין, כי המבקש אינו זכאי להקלה בעונשו בשל השתלבותו בתהליך שיקומי כלשהו.
לאחר זאת, השית בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת מאסר על תנאי, בן 8 חודשים, באופן מצטבר לעונש המאסר בתיק זה, כך שבסך הכל, על המבקש לרצות 12 חודשי מאסר בפועל; כמו כן, חוייב המבקש בחתימה על התחייבות כספית בסך של 10,000 ש"ח, להימנע מלבצע אחת העבירות בהן הורשע במשך שנתיים, מיום שחרורו.
הדיון בבית המשפט המחוזי
5. המבקש ערער על פסק דינו של בית משפט השלום, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, והלין הן על הרשעתו, והן על חומרת העונש שהוטל עליו. בערעור, ייצג את המבקש סנגור אחר, אשר בחר למקד את טענותיו באופן ניהול ההליך בבית משפט השלום, והעלה טענות שכלל לא נטענו בערכאה הדיונית. במוקד ערעורו, טען המבקש את הטענות הבאות: נפל פגם בהליך המשפטי בכך שעברו הפלילי נחשף בפני הערכאה הדיונית, עובר לשלב הכרעת הדין, תוך פגיעה בזכויותיו; רוב רובו של ההליך בבית משפט השלום התנהל בהיעדר תרגום מעברית לרוסית, שפה שבה שולט המבקש, ורק במהלך עדותו של המבקש, הורה בית המשפט על זימון מתורגמן; הועלתה טענה בדבר כשל בייצוג, לפיה, סנגורו של המבקש בהליך קמא לא דאג למחוק את הסעיפים העוסקים בעברו הפלילי של המבקש מהתצהיר שהוגש לבית המשפט (נ/1), ואיפשר את הרחבת היריעה בעניין זה, תוך פגיעה בזכויותיו של המבקש. בנוסף לכל אלה, כללה הודעת הערעור גם השגה על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא.